רולידר בע"מ ואח' נ' ועדת ערר מחוז חיפה ואח'

פסק דין

העותרת מס' 1 (להלן "רולידר") היא חברה פרטית המבצעת עבודות תשתית.

העותרת מס' 2 (להלן "החברה לפיתוח קיסריה" ו/או "חפ"ק") היא חברה הפועלת בשמה של קרן קיסריה אדמונד בנימין דה רוטשילד (להלן "הקרן").

המשיבה מס' 1 הינה ועדת הערר לתכנון ולבניה – מחוז חיפה (להלן "ועדת הערר").

המשיבה מס' 2 הינה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה – מחוז חיפה / ועדת המשנה לתכניות ג' (להלן "ועדת המשנה").

הקרן הינה החוכרת לדורות של חלקה 1 בגוש 10655 בשטח של כ- 20 דונם (להלן "החלקה"). חפ"ק השכירה את החלקה לרולידר.

רולידר וחפ"ק הגישו בקשה להיתר בניה להצבת מבנים יבילים חד קומתיים בשטח כולל של 2,193 מ"ר על החלקה.

מאחר והחלקה אינה מצויה בתחום השיפוט המוניציפלי של רשות מקומית כלשהי, ו/או במרחב תכנון מקומי כלשהו , מהוה החלקה "מרחב תכנון מחוזי" (שטח תוכנית גלילית) וחלה עליה הוראת סעיף 12(א) לחוק התכנון והבניה , התשכ"ה – 1965 (להלן "החוק") המקנה לועדה המחוזית סמכויות של ועדה מקומית, בכל הנוגע לבקשה למתן היתר בניה על חלקה שכזו.

לפיכך, הוגשה הבקשה להיתר לועדת המשנה.

בהחלטה מיום 31.12.08 דחתה ועדת המשנה את הבקשה.

רולידר וחפ"ק הגישו ערר על החלטה זו בפני ועדת הערר.

בהחלטה מיום 11.3.09 נדחה הערר על הסף, כאשר ועדת הערר קבעה כי היא נעדרת סמכות לדון בערר:

"..לשון החוק מלמדת אותנו , באופן ברור, כי הסמכות של ועדת הערר לדון בעררים, חלה על החלטות של ועדה מקומית בלבד. הדברים הקבועים בסעיף 12ב(א)(2) לחוק אינם מותירים כל מקום לפרשנות, לדעתי. אם היתה כוונה להעניק זכות ערר על החלטות של ועדה מחוזית מכוח סעיף 12, היה על המחוקק לומר זאת באופן מפורש. לכל הפחות, לא היה המחוקק מנסח את הסעיף בבהירות כה רבה, וקובע כי המדובר בהחלטות של ועדה מקומית (ר' גם את ניסוח סעיף 152 לחוק, העוסק בעררים על היתרים, הקובע גם הוא כי המדובר בהחלטות של ועדה מקומית). אם היה הסעיף מנוסח בצורה לקונית יותר, כדוגמת אמירה כי קיימת זכות ערר על החלטה להוציא היתר, ניתן היה אולי להבין כי המדובר גם בהחלטות של הועדה המחוזית בענין. אין זה המצב, והמחוקק צמצם מפורשות את הסמכות , להחלטותיה של הועדה המקומית.

אינני סבור כי מקום בו לשון החוק ברורה, יש צורך בפרשנות נוספת. משקבע החוק את סמכותה של ועדת הערר, אין ועדת הערר מוסמכת לפעול בניגוד למצוותה הברורה. גם אם הדבר מוביל, לטענת העותרת , לפרשנות אבסורדית (ואיני סבור כי זהו המצב), עדיין לא יהיה מקום לפעול כנגד אמירה כה ברורה של המחוקק".

החלטה זו הינה נשוא העתירה בפני, כאשר העותרות מבקשות לקבוע כי ועדת הערר מוסמכת לדון בערר ולחילופין לקבוע כי החלטת ועדת המשנה לסרב לבקשה להיתר הינה בלתי מידתית ובלתי סבירה ולפיך יש לבטלה ולהורות על מתן היתר לעותרות.

במבוא לעתירה טוענות העותרות כי : "עתירה זו מלפני בית המשפט הנכבד מעוררת שאלה משפטית מובהקת – אשר עד כמה שידיעותינו משיגות, טרם נדונה ולמצער טרם הוכרעה בפסיקת בתי המשפט, בדבר סמכויותיה של ועדת הערר לדון בערר על החלטת הועדה המחוזית בה סורבה בקשה למתן היתר בניה, שעה שזו דנה בבקשה להיתר כועדה מקומית/רשות רישוי מקומית מתוקף הוראות סעיף 12 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965".

בעתירה דנו העותרים בחשיבות הרבה שיש לזכות הערר ובשאלת סמכותה של ועדת הערר, כאשר לטענתם לצרכי הבקשה להיתר פועלת ועדת המשנה כ"ועדה מקומית" והוא הדין לענין זכות הערר על החלטותיה בפני ועדת הערר. כן טענו לענין שיקולי הועדות וכנגד עצם ההחלטה הדוחה את בקשתם.

המשיבות טענו בתגובה לעתירה כי יש לדחותה על הסף עקב העדר נקיון כפיים של העותרות (שלא ציינו בבקשתן את העובדה שמדובר בבקשה למתן לגליזציה למבנים בלתי חוקיים) וכן יש לדחותה לגופה , מאחר ועל פי החוק אין לועדת הערר המחוזית סמכות לדון בהחלטות של הועדה המחוזית , במיוחד כאשר במדרג ההיררכי הועדה המחוזית הינה מוסד תכנון מדרג גבוה יותר מועדת הערר. כן טענו המשיבות לגופה של ההחלטה.

דיון:

לטענת העותרים, נקודת המוצא הינה האפליה – וכלשונם בטיעוניהם "אין זה סביר ואין זה מידתי שלכל אדם באשר הוא ניתנה זכות ערר עת שבקשתו לקבלת היתר בניה מסורבת (סעיף 152 לחוק), זולת זה שמקרקעיו נפלו בשטחה העצום של התכנית הגלילית קא עסקינן (תכנית ג/400) ממנו תשלל זכות הערר, והוא יצא מקופח וידיו על ראשו".